מזרח תיכון חכם הפיוס הפלסטיני: צעד נוסף בדרך להכרה באו"ם - אלי אבידר 28.4.14

הפיוס הפלסטיני: צעד נוסף בדרך להכרה באו"ם - אלי אבידר 28.4.14

הפיוס הפלסטיני: צעד נוסף בדרך להכרה באו"ם

הפיוס עם חמאס היה צעד הכרחי מבחינת אבו-מאזן לקראת מיצוי המהלכים של הרשות באו"ם. ישראל נתפסה לא מוכנה, אולם גם לפלסטינים אין סיבה מיוחדת לחגוג

בכירי חמאס ופתח' חתמו ביום רביעי האחרון על הסכם עקרונות, שבבסיסו עומדת הקמת ממשלת אחדות לאומית בתוך חמישה שבועות  וקיומן של בחירות כלליות חדשות. שבע שנים אחרי השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007 והפילוג הפלסטיני, הודיעו הצדדים במסיבת עיתונאים בעזה על סוף הסכסוך ביניהם. 

מדובר בהסכם פיוס שיש בו הכול חוץ מפיוס. הוא התאפשר בזכות מפגש אינטרסים נדיר בין פתח' לחמאס, שלא היה יכול להתקיים קודם לכן. חמאס משווע לדבר אחד ויחיד – תמיכה כספית של הרשות הפלסטינית, שתפצה אותו על אובדן המשענת הכלכלית והאסטרטגית באיראן והידלדלות מקורות ההכנסה האחרים, ובראשן מדינות המפרץ. מבחינת אבו-מאזן, הפיוס הוא שלב הכרחי כדי להשלים את מיצוי המהלכים מול מוסדות האו"ם, כשלעם הפלסטיני יש מנהיגות מאוחדת - ולא שתי ישויות יריבות. 
 

יישום ההסכם עצמו - שלא לדבר על עריכת בחירות - תלויים עדיין באוויר. בין פתח' לחמאס  צפויים עוד דיונים ארוכים ומייגעים, אולם גם כעת משהו מהמטרות של שני הצדדים להסכם הפיוס כבר הושג

הקולות שהגיעו מוושינגטון בשבוע שעבר הראו בפעם הראשונה הבנה מפוכחת של המצב. הנשיא ברק אובמה ציין במסיבת עיתונאים שהסכם הפיוס הוא הדוגמה האחרונה ל"צעדים שאינם עוזרים" לקידום המשא ומתן. "ייתכן שהגענו לנקודה שבה פשוט צריך לקחת הפסקה וששני הצדדים ישקלו את החלופות", סיכם אובמה. זו באמת אינה תקופה טובה למתווכים. מתווך יכול להיות יעיל כששני צדדים המחויבים לפשרה מיצו את כל האמצעים שבידיהם. זו אינו המצב כרגע - לא בצד הפלסטיני וגם לא בצד הישראלי

התגובה הישראלית להסכם הפיוס הייתה צפויה, והיא מסמנת חודש לא טוב מבחינת הממשלה, שנתפסה לא מוכנה גם בפנייה הפלסטינית למוסדות האו"ם וגם בחתימת הסכם הפיוס. השעיית המשא ומתן שבוע בדיוק לפני סיומו המתוכנן נתפסת כצעד ריק מתוכן, וכך גם הכלי החביב על ממשלות ישראל לדורותיהן – הטלת סנקציות כלכליות על הרשות

סנקציות הן חרב פיפיות, והן משיגות לרוב את המטרה ההפוכה מזו שלשמה הם הוטלו. שנים של סנקציות נגד ממשלת חמאס רק ביצרו את שלטונה ברצועה, וגייסו את העולם לטובת הצרכים ההומניטריים של מיליון פלסטינים וחצי בעזה. כך הפך חמאס לכתובת לגיטימית לקהילה הבינלאומית, ואילו ישראל הצטיירה כגורם כוחני ואכזר

אין מוטיבציה לפשרה

בצד הפלסטיני אין מוטיבציה גדולה לפשרה, וישראל לא השתמשה במנופי ההשפעה שלה כדי להגביר אותה. הממשלה לא השכילה ליצור מצב של חוסר ברירה, שבו המנהיג הפלסטיני יהיה מוכן לוותר על נכסים לאומיים או להכיר בתקפות הנרטיב הישראלי. עם קריסת המשא ומתן, התחושה הנוכחית היא כי לישראל אין אסטרטגיה להתמודדות עם הרשות ועם הסוגיה הפלסטינית בכלל, וכי היא עושה שימוש רק באלתורים שלעתים עולים יפה ולעתים נכשלים

במשך שנים נהנתה ישראל מחולשתו של אבו-מאזן – "האפרוח בלי הנוצות" – אולם כעת נראה שלמנהיג הקשיש יש לראשונה יעד ברור. אבו-מאזן אינו מעוניין לחתום על סיום הסכסוך ואינו מסוגל לכך. הוא יסתפק בהכרה מצד מוסדות האו"ם בעצמאות הפלסטינית כך שהרשות תוכל לטעון למעמד של מדינה כבושה, ואת המהלכים הבאים הוא יותיר ליורשיו. מבחינת עבאס, זהו הישג דיפלומטי שאפילו יאסר ערפאת לא הצליח להביא

אולם האם בכך עבאס גם ישפר את חייהם של מיליוני פלסטינים בגדה ובעזה? ספק גדול. פעם אמר אהוד ברק שאם הוא היה פלסטיני הוא היה מצטרף לאחד מארגוני הטרור. אם אני הייתי פלסטיני, הייתי בוכה מייאוש

חמישים שנה אחרי הקמת אש"ף, לא הצליחו הפלסטינים להקים מנהיגות ראויה, שתוכל להנהיג סדר יום חדש, להיות קשובה לצרכים של עמם ופרגמטית מספיק כדי להתאים את עצמה למציאות האזורית. בחינת יורשיו הפוטנציאליים של עבאס, וביניהם מרוואן ברגותי, לא מלמדת שהמצב הזה עתיד להשתנות בטוח הזמן הקרוב

פורסם ב NRG

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים