מזרח תיכון חכם את שביתת הרעב לא צריך להכיל, צריך לשבור - אלי אבידר, הארץ 7.5.2017

את שביתת הרעב לא צריך להכיל, צריך לשבור - אלי אבידר, הארץ 7.5.2017

את שביתת הרעב לא צריך להכיל, צריך לשבור - אלי אבידר, הארץ 7.5.2017

 שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים, שעליה הכריז מרוואן ברגותי, היא מבחן פוליטי לממשלת ישראל. השביתה יכולה להפוך לדרמה חובקת עולם שתסתיים בהישגים לברגותי, והיא יכולה להיגמר בקול ענות חלושה, שירתיע ניסיונות נוספים מהסוג הזה בשנים הקרובות. המפתח, כמו תמיד, נמצא בידינו.

הסיבה הרשמית לשביתה היא הדרישה לשיפור תנאי הכליאה; האסירים מוחים על כך שנמנעים מהם ביקורים וטיפול רפואי מסוים. אלא שבבתי הכלא הישראליים יש כיום 3,200 אסירים המוגדרים כאנשי פת"ח, ורק 800 מהם הצטרפו לשביתה של ברגותי. הסיבה לכך נעוצה בפוליטיקה הפלסטינית, ולא ביחס לו זוכים האסירים משירות בתי הסוהר.

השורש האמיתי לשביתה הוא הסיכול הפוליטי שעשו אנשי אבו מאזן לברגותי  בבחירות הפנימיות של הפת"ח שנערכו לאחרונה. ברגותי, שזכה לתמיכת שנוא נפשו של אבו מאזן, מחמוד דחלאן, נחשב לדמות פופולרית ברחוב הפלסטיני, אולם הוא לא הצליח לתרגם את האהדה אליו להצלחה אלקטורלית, ובפועל איבד עמדות משמעותיות רבות. המהלכים הנוכחיים שלו נועדו לשיפור וביצור עמדות לקראת היום שבו יירד הראיס מהבמה. עבאס מבין זאת, ומתנגד לשביתה. יחד עם זאת, 2,400 אסירי הפת"ח שאינם שובתים הם לא בהכרח תומכיו, אלא גם סתם כאלו שחוששים מהרעת תנאים או מעונשים שיספגו קרוביהם החיים מהיד של הרשות.

להתפתחויות האלו יש כמובן משמעות מבחינת ישראל, ולא רק בהיבט של הפרטנר הלגיטימי או האפקטיבי לשיתוף פעולה עתידי - אלא שכל זה לא קשור לשביתה. השביתה היא בראש ובראשונה אתגר לשירותי הביטחון ולממשלת ישראל - שאם לא נדע להתמודד עימו כראוי יוליד ניסיונות רבים נוספים מסוגו. לכן חשוב לשבור את השביתה ולהמחיש לאסירים – השובתים וגם אלו שלא שובתים – את המחיר של מהלכים מהסוג הזה.

לשביתות אסירים רקע היסטורי שחשוב להכיר. השביתות הראשונות הביכו מאוד את ישראל וחילצו ממנה לא מעט ויתורים: זכורה, למשל, השביתה שהוביל יאסר ערפאת ברגעים האחרונים של הסכם אוסלו ושהובילה לתנאי כליאה משופרים לפלסטינים (אלו שכונו מאוחר יותר "בית הבראה" או "הכל כלול"). ראש הממשלה, יצחק רבין, סבר בזמנו שאנו בדרך להסכם שלום סופי, שבמסגרתו ממילא ישוחררו מרבית האסירים הפלסטינים, ולכן לא ראה לנכון להתעקש בעניין הזה.

השביתות נמשכו גם כאשר תהליך השלום התרסק, וחלקן הובילו לכניעות ישראליות נוספות. מי ששינו כיוון היו ראש הממשלה אריאל שרון והשר לביטחון פנים צחי הנגבי, שהתמודדו ב-2004 עם שביתת רעב של כ-4,000 אסירים, בדרישה להחזרת הטלפונים לאגפים, הרחבת ביקורי המשפחות והפסקת החיפושים בתאים. הפעם, ישראל לא התקפלה. במסיבת עיתונאים נשאל הנגבי מה יקרה אם השביתה תימשך, והוא ענה: "מצדי שישבתו רעב עד מוות". ההצהרה הזאת זיעזעה רבים, אולם נקלטה היטב בקרב הפלסטינים.

זה לא היה הצעד היחיד שביצע הנגבי. תחת הנחייתו נקט שירות בתי הסוהר בשורה של מהלכים מתוחכמים לשבירת השביתה. מטבחי הכלא הועברו לחללים הפנימיים של אזורי האסירים, וכמו שאמר לי מישהו באותה תקופה, "כל ארוחה הפכה ל'על האש'", כשריחות הבשר והגחלים חודרים לכל תא של אסיר שובת. לתאו של ברגותי, שהנהיג את השביתה, הוכנס אוכל מדי יום, עד שנשבר ואכל ממנו - בלי לדעת שהוא מצולם על ידי שירות בתי הסוהר. הסרטון הופץ בכלי התקשורת, ומאז החלה השביתה לדעוך עד לסיומה, ללא הישגים משמעותיים.

השר לביטחון פנים הנוכחי, גלעד ארדן, טרם שידר את אותה נחישות שהראה הנגבי בזמנו. הוא הנחה את שב"ס להכיל את השביתה בתוך בתי הכלא, מבלי לפרט יותר מכך. אלא שהכלה יכולה להפוך גם לוויתורים, בשם השגת "שקט תעשייתי". על השר להיות מודע למדרון החלקלק הזה, ולשדר למערכת כולה רוח של נחישות, התקפיות ואפס ויתורים.

אם ישראל לא תדע לשבור את השביתה, בעקבותיה יבואו נוספות, וגרועות הרבה יותר

המאמר פורסם ב"הארץ"

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים