מזרח תיכון חכם שלום לשלום עם מצרים? - פרופ' אלכסנדר בליי 30.3.11

שלום לשלום עם מצרים? - פרופ' אלכסנדר בליי 30.3.11

בדומה לאזרחים במדינות דמוקרטיות אחרות, גם אזרחי ישראל עוקבים בעניין אחר ההתרחשויות במזרח התיכון ומקווים להצלחתם של שוחרי זכויות האדם במדינות השכנות. ואולם, לא נראה כי בעתיד הקרוב, אם בכלל, נוכל להיות שותפים לאושרם של המתקוממים על מיצוי זכויות היסוד שלהם. 

אף שהצליחו להפיל את המשטר בכמה מדינות, וגם אם יעלה בידם לעשות זאת בארצות נוספות, נראה שלכל תנועות המחאה יש מכנה משותף אחד: הן נותנות ביטוי לרצונם של התושבים בשלטון דמוקרטי, אבל אינן מצליחות להעמיד הנהגה מדינית ואינן מסוגלות להציג עוצמה צבאית שביכולתה להתמודד עם שלטון הנחוש לשמור על מקומו. לכן נאלצו מדינות אירופה להתערב בלוב, במאמץ למנוע טבח של המתקוממים. מנהיגים ערבים נוספים, כמו נשיא סוריה, בשאר אסד, עשויים לנקוט צעדים דומים לאלה שנקט שליט לוב, מועמר קדאפי. 

בכל מדינות ערב קיימים שני כוחות מאורגנים, המפולגים בתוך עצמם: הצבא, שהוא זרוע של השלטון הישן והשנוא; והאיסלאם הרדיקלי, המפוצל לפעמים לסיעות משנה, אבל מאוחד בתפישה שלפיה צריך להשליט את חוקי האיסלאם על המדינה ולהילחם בכופרים. פעילותם של המפגינים בכל אחת מן המדינות מתישה את הצבא ומביאה לעריקת יחידות לשורות המורדים ולפיצולו. 

לפיכך, הכוח היחיד המסוגל לפעול במדינות אלה הוא האיסלאם הרדיקלי. עיתוי ההשתלטות האיסלאמית על מדינות מפתח כמו מצרים ותוניסיה יהיה תוצאה של שיקול טקטי, לא של החלטה אסטרטגית. ובניסוח בהיר: בכל מדינה ערבית שבה נפל המשטר הישן, או שייפול בעתיד, יתפוס את מקומו במוקדם או במאוחר משטר רדיקלי איסלאמי. כרגע אין לו חלופה ובמצב הקיים אין נתונים המאפשרים לתנועות דמוקרטיות להתפתח. 

קריאה פסימית, אך מציאותית, זו מחייבת לבחון מקרוב את המשמעויות הטמונות בתהליכים המתחוללים במדינות ערב מנקודת מבט ישראלית. כמו רוב המערב, ישראל תלויה בארבעה מעברים אסטרטגיים באזורנו: מצרי הים השחור, המאפשרים תנועה של צי רוסי אל הים התיכון וממנו - הריבון על המצרים הללו הוא השלטון האיסלאמי בטורקיה; תעלת סואץ - הריבון הוא משטר הביניים במצרים, אשר קרוב לוודאי יוחלף במשטר איסלאמי רדיקלי; מצרי באב אל-מנדב - המחברים את ים סוף עם האוקיינוס ההודי - אינם רחוקים מתימן, המדינה שבא תתחולל מן הסתם נפילת המשטר הבאה באזור; מצרי הורמוז - מוצא המפרץ הפרסי - הם מעבר הנפט המשמעותי ביותר בעולם ומאז מהפכת חומייני ב-1989 מצוי צדם האחד בידי המשטר הרדיקלי באיראן. 

המעבר של ספינות מלחמה איראניות בתעלת סואץ בחודש שעבר, והעובדה שההסגר הימי על ישראל במלחמת יום הכיפורים נאכף במצרי באב אל-מנדב, מחייבים חשיבה אסטרטגית חדשה להיערכות לקראת כל עימות אפשרי. גם אם במונחים עולמיים צריכת הנפט הישראלית היא מחוסרת משמעות, ישראל - המשתבחת בהיותה בסיס קדמי של המערב והדמוקרטיה במזרח התיכון - אינה פטורה מהכנת תוכניות למצבים אפשריים, לצורך הבטחת נתיבי הנפט באזורנו. 

 

יתר על כן, בתוך מערך השיקולים יש להניח, שהמשטר האיסלאמי שיקום

במצרים ינסה לזכות בלגיטימציה בינלאומית. לכן השלטון החדש שם לא יודיע על ביטול הסכם השלום עם ישראל, אלא רק יפעל לשחיקתו באופן שהאחריות לביטולו תיפול על ישראל. בנסיבות אלה חובתה של ישראל לנקוט מדיניות מתונה וזהירה: לעצום עין לנוכח הפרות קלות של הסכם השלום ולהביע בפומבי עניין בהמשך תפקידה של מצרים כמתווכת בתהליכים מדיניים באזורנו; בד בבד יש להשלים את הקמת גדר הגבול בין שתי המדינות ולמזער מוקדי חיכוך פוטנציאליים. 

גם אם המשטר החדש במצרים יהיה נחוש בדעתו לבטל את ההסכם, ראוי שישראל, אזרחיה וכל גוף בינלאומי המעוניין בנעשה באזור יהיו משוכנעים שלצעדים שתנקוט ישראל לא תהיה כל השפעה על החלטה מצרית שלילית, אם זאת תתקבל. יהיו ההתפתחויות המדיניות אשר יהיו, חיוני להבין כי האזור כולו פועל עתה לפי כללים מדיניים חדשים בתכלית. מצב כזה יחייב קבלת החלטות ועיצוב חשיבה אסטרטגית מבעוד זמן. זה הזמן לעסוק בכך. 

 

המאמר פורסם בעיתון הארץ, לחץ כאן לקישור

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים