נאום אסד: שירת הברבור, אלי אבידר נאום אסד: שירת הברבור, אלי אבידר

נאום אסד: שירת הברבור - אלי אבידר 21.6.11

אחרי חודשיים של שתיקה הנשיא הסורי נשא אתמול נאום בניסיון להוכיח כי הוא שולט בהתרחשויות. שפת הגוף שלו שידרה את ההפך הגמור

       

בנאום שנשא אתמול (ב'), הראשון מזה חודשיים, ניסה נשיא סוריה בשאר אסד להפגין שליטה וביטחון במתרחש בארצו. אולם שפת הגוף שלו שידרה דווקא בלבול ופחד, והעידה טוב יותר מכל משפט שאמר על אובדן העשתונות שפקד את השלטון בדמשק

דוברי המשטר הסורי כינו את הנאום של אסד באוניברסיטת דמשק "היסטורי". אסד ביקש להשיג רגיעה ופיוס, אולם ספק אם מבוקשו יינתן לו. האזרח הסורי ראה מנהיג מפוחד, מבולבל, חסר כריזמה, ובעיקר - מי שאינו מאמין בטקסט שיוצא מפיו, ושנכתב כנראה על ידי אחד מיועציו

אחרי שבועות של הפגנות ומאות הרוגים, אזרחי סוריה יודעים שגם הבטחותיו הנחרצות ביותר של הנשיא כתובות על קרח, ואין לתלות בהן תקוות גדולות. גם הם, סביר להניח, שמו לב יותר מהכל לשפת הגוף של של נשיאם בעת הנאום, ולדברים שאמר מבלי להגיד - הדברים שבין השורות

אסד הציג מראית עין של שיתוף הציבור בלבטים השלטוניים, אולם הציג רק דילמות מזויפות ומשפטים ריקים מתוכן, ולעתים אף מגוחכים: "אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו בוחרים", אמר אסד, "את המנהיג או את תוכנית הפעולה. אנחנו צריכים לבדוק מה המשמעויות הנגזרות מחוק הבחירות הקיים, האם יש להמתין שלושה חודשים לפני השינוי או שקודם לכן נקיים את הבחירות לפרלמנט והפרלמנט החדש הוא זה שיוביל את מהלך הרפורמות? (. . .) האם עלינו לבטל את סעיף שמונה בחוקה או לבטל את החוקה כולה?".

במלים אחרות, הנשיא הבהיר שאין בכוונתו לבצע שינויים מהירים כפי שהמפגינים דורשים. בכך הוא המחיש עד כמה תלושה הנהגתו מהמציאות: כאילו שמאות אלפי הסורים התעמתו עם הצבא וסיכנו את חייהם כדי להתמקח על תתי סעיפים בחוקה

 

אנחנו כבר לא חלק מהסיפור

 

מעניין היה לשמוע את החלקים שבהם התמקד הנשיא בכלכלה הסורית, ובנזקים שעלולים להיגרם לה. היתה בכך הודאה שהמהומות הצליחו לשתק את המדינה. הנשיא הכיר בנזק החמור שגורם לו זרם הפליטים שנמלטו לטורקיה וחשפו לעולם את מעשי הזוועות שלו

כפי שנכתב מעל דפים אלו בעבר, זו היתה המכה הקשה ביותר לתדמיתו של אסד, שניסה להציג את עצמו עד לא מזמן כשליט מודרני, אפילו מערבי. אין זה מפתיע שהקטע בו קרא הנשיא לאזרחים לחזור לארצם זכה למחיאות הכפיים הסוערות ביותר

הנאום הזה לא דמה להופעותיו הפומביות הקודמות של הנשיא ב-11 שנות שלטונו. אסד השאיר בבית את היהירות וזחיחות הדעת; אפילו הוא, התלוש והמנוכר, הבין את גודל האיום עליו. אלא שכריזמה וביטחון עצמי לא ניתן לרכוש בן לילה, ואלו נעדרו כליל מהנאום

יותר מכל, נראה הנשיא הסורי ריק: ריק מכריזמה, מהבנת המציאות, מהיכולת להתעלות, ולמעשה, ריק מכל התכונות שהופכות אדם למנהיג בשעת מצוקה. בבחירה לשאת את הנאום רצה אסד להוכיח שהוא המוביל את מהלך האירועים בארצו. בכך הוא נכשל

מיד לאחר הנאום התראיין לאל ג'זירה נציג ועדות התיאום של המהומות בסוריה, ואמר שתשובת העם הסורי תהיה יציאה לרחובות. הנציג דחה על הסף את הניסיון הלא מוצלח של בשאר לסיים את המשבר. אין זה מפתיע. כל אזרח סוני שראה את הנאום הבין שימי השלטון של הנשיא קצובים

ואי אפשר בלעדינו. ישראל נעדרה מהנאום, הפכנו ללא רלבנטיים במהומות בסוריה, והשנאה לישראל אינה משמש עוד דבק. ההמונים שיוצאים לרחובות להפגין רוצים לפרק את האליטה העלאווית, להסיר את השליטה האיראנית ולשפר את מצבם הכלכלי. אנחנו כבר איננו דמות  בסיפור הזה, ועל כך יש לברך.

                          

פורסם בNRG

עוד מהתקשורת בפורום למזרח תיכון חכם

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים