מזרח תיכון חכם משבר המנהיגות הערבי - אלי אבידר

משבר המנהיגות הערבי - אלי אבידר 2.1.12

  דור שלם של מנהיגים ערבים ירד מהבמה ב2011- ואין יורשים באופק. בשנה הבאה תצטרך ישראל ללמוד לדבר אל העמים הערביים עצמם

 

     2011 הייתה השנה הדרמטית ביותר שהמזרח התיכון ידע זה עשרות שנים. שורה של מנהיגים שתפסו את עצמם כבלתי מנוצחים נפלו בזה אחר זה. במשך שנים מינו אותם מנהיגים את בני משפחותיהם לתפקידים בכירים והכתירו את בניהם ליורשים, אולם שכחו את אלה שעל גבם נסמך השלטון - גורמי הצבא ובעלי הברית הפוליטיים. ברגע שנקרתה ההזדמנות להדיחם, איש לא עמד לצדם. כך נותרנו עם ערבוביה בין ישן לחדש: במשטרים הקמים במצרים, בלוב, בתוניסיה ובתימן מככבים אלמנטים מהשלטון הקודם במסגרת סדר פוליטי מעודכן.

   2011 סימנה גם את יציאתם של הכוחות האיסלאמיים מהמחתרת. התנועות האיסלאמיות רשמו הישג בתוניסיה, בלוב הכריזו על השריעה כחוקת המדינה ובמצרים יחזיקו האיסלאמיים בכ70- אחוז מהמושבים בבית התחתון. במשך שנים חשש העולם מהאחים המוסלמים; כעת מתגלה שבהשוואה לסלפים המאמינים בחזרה למצוות מהמאה השביעית, האחים המוסלמים עוד יכולים להיחשב מתונים.

   ב2011- נותר העולם הערבי ללא מנהיגות משמעותית. מובארק איננו עוד, ואין איש במצרים או ביתר העולם הערבי שיכול למלא את החלל שהותיר. היו מי שתלו תקוות במלך הסעודי עבדאללה, אולם כעת ברור שזה אינו מעוניין בתפקיד. גם סוריה, שהנהיגה   את הגורמים הקיצוניים, שקועה במאבק פנימי מדמם; ימיו של בשאר אסד בשלטון ספורים, וטרם ברור מי הכוח שיבוא במקומו ואיזו מדיניות יוביל.

   בקרב הפלסטינים, ממשיך אבו מאזן בתהליך שהחל ב:2009- הנשיא הפלסטיני מעוניין לפרוש מתפקידו כשמעמדה של הרשות באו"ם משודרג, וחמאס ופת"ח יושבים תחת קורת גג אחת. חמאס, שמחפש את הדרך ללב הקונצנזוס הפלסטיני ומשם לעמדת ההנהגה, משתף פעולה באופן חלקי עם התהליך, לפחות כרגע. יחד עם זאת, הלגיטימציה המעורערת של אבו מאזן והיריבויות הפנימיות יוצרות את הרושם שמשבר המנהיגות הפלסטיני חמור לא פחות מזה שביתר האזור.

   מי שטרם השתנתה היא החברה הערבית. דור מנהיגים הודח, אולם דור תחריר עדיין אינו מסוגל לייצר חברה אזרחית חזקה. הייאוש העמוק ברחוב הערבי גורם לרבים לפנות לאופציה הקלה והזמינה ביותר: הדת. האיסלאם אולי מיושן ומנותק מהעולם המודרני, אולם הוא מספק כללי התנהגות, מסגרת מוסרית וסמכות אלוהית, ואלו מעניקים תחושת יציבות אל מול עולם הפכפך ומשתנה.

   ומה צפוי לנו בשנה הבאה? השלטונות המרכזיים בעולם הערבי ייוותרו חלשים ולעתים אף נטולי סמכות. גורמים בדלניים וארגוני טרור יוכלו לפרוח. אלו לא יהוו סכנה קיומית   לישראל, אולם הם צפויים לנצל את האנרכיה והוואקום השלטוני לפעולות כמו זו שיצאה מסיני בקיץ. בטווח הנראה לעין, הסבירות למלחמה כוללת דווקא תרד, מאחר שהעולם הערבי ייוותר משוסע ועסוק בעצמו.

   2012 צריכה להיות השנה שבה המנהיגות הישראלית תשנה את גישתה ביחס לעולם הערבי. לא ניתן לסמוך עוד על השפעתה הדועכת של ארצות הברית, ובמדינות ערב כבר אין מנהיגות מרכזית מסודרת שעמה ניתן להידבר - בין אם באופן ישיר ובין אם באמצעות מתווכים. על ישראל ללמוד לתקשר עם מדינות האזור בעצמה, ועוד יותר מכך, עם עמי האזור, אלו שזה עתה הדיחו את מנהיגיהם. במקום להתנשא בעברית או לדבר רק אנגליתאמריקאית, עלינו להתנסח כעת גם בערבית.

   הכוונה אינה להתפרקות מנכסינו האסטרטגיים או להקרנת חולשה, אלא להבנה מעמיקה יותר של המרחב שבו אנחנו פועלים - על גווניו ושסעיו השונים. בין השאר, צריכה ישראל להשקיע יותר בהסברה בערבית; עליה ליצור כלים משוכללים יותר להתנהלות מול מדינות האזור ועליה להימנע ממסרים פטרוניים ומתנשאים )כמו ההשוואות הפופולריות אצלנו של מספר זוכי הנובל.) בעיקר, עלינו להקרין נחישות ורגישות בכל החזיתות. את זאת טרם השכלנו לעשות.

 פורסם גם ב NRG

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים