מזרח תיכון חכם צולל לתהומות - יעקב בראון 15.1.12

צולל לתהומות - יעקב בראון 15.1.12

יעקב בר־און

'התהום', כך קרא אלי אבידר לספרו המעמיק שהופיע בהוצאת 'אגם'. "יש כאן צלצול אזהרה משמעותי למדינת ישראל ולחברה הישראלית", הוא אומר. "לאחר למעלה מ־ 60 שנה שבהן

אנחנו חיים כאן כישות מדינית עצמאית, עדיין לא השכלנו לה בין את המרחב שלנו וכך עודנה

פעורה תהום בינינו לבין העולם הערבי. אם בעברית זו מילה אחת, בשפה הערבית, היותר עשירה, יש סוגים שונים של תהום, והתהום שאני מתייחס אליה בשפתם היא תהום שניתן לבנות עליה גשר".

היכן אנחנו מבחינת התהום על הסף, בתוכה, או ארוכה הדרך?

"אנחנו נמצאים על גדה אחת והעולם הערבי נמצא על גדה שנייה. וכשאני אומר 'העולם הערבי', אני מתכוון גם לערביי ישראל, החיים בתוכנו. כלומר גם סכנין, גם יפו וגם רהט. אני מתייחס לתהום לא כמשהו שאנחנו עומדים ליפול אליו, אלא כאל חלל מאוד גדול שנמצא בינינו לבינם".

ביום־יום אתה ממלא תפקיד כלכלי מכובד, כמנכ"ל קבוצת מכון היהלומים. מה מטלטל אותך וגורם לך לקפוץ אל היורה הרותחת של המתיחות באזורנו?

"כל חיי המקצועיים עד התפקיד הנוכחי עברו בתוך אותה לבה של התעסקות מדינית־בטחונית,

בין אם באמ"ן ובין אם במשרד החוץ. בתפקידי הנוכחי אני נמצא כבר חמש שנים. אחרי זמן הרג־

שתי שאני חייב לעצמי, וגם לחברה, להוציא במקבץ אחד, בספר אחד, את כל התובנות שהצטברו

בי במשך  20 שנה, המאגדות מ חקרים אקדמיים, ניסיון מודיעיני וגם ניסיון מדיני. זו חובתי כאזרח. לא רק לשבת בשישי בערב, לאכול בורקס ולהתלונן שזה לא בסדר וזה לא בסדר, אלא גם לע־

שות מעשה, והוא מתמצה בספר".

אתה חושב שקברניטי המדינה אינם יודעים את מה שאתה כותב בספרך?

"הקברניטים בשנים האחרונות לא מוכיחים בהתנהלותם שהם מודעים לחוסר ההבנה שלהם את העולם הערבי. לראיה: כשביבי נתניהו מחליט על חידוש ערוץ ההידברות עם הפלשתינים, את מי הוא שולח כדי להתדיין איתם? כמובן שהוא שלח עורך דין, את יצחק מולכו. הוא אולי מאוד מוכשר כעורך

דין, אבל לא שולחים עורך דין לנהל משא ומתן, אלא קוראים לו לשלב האחרון, כשהעניינים

הוסכמו וניגשים לחתום. זה שמולכו מתחמק בכישרון רב מכל המיקרופונים המוגשים לו, לא יביא אותנו רחוק. משא ומתן חייב להיות פומבי ולא יכול להיות חשאי. "לעומתו, את הפלשתינים

מייצג סאיב עריקאת. בתום כל מפגש הוא יוצא לתקשורת ואומר בפרוטרוט מהי העמדה הפלשתי־

נית ומה לדעתו הישראלים לא מוכנים לעשות. ואילו הצד הישראלי גוזר על עצמו אלם, כמו היה חבר במנזר השתקנים. זאת טעות שלא החלה בממשלת ביבי הנוכחית, אלא נמשכת בממשלות השונות, כשאותנו מייצגים עורכי דין או אנשי צבא. עורכי דין מתייחסים לנושא כאל עסקת נדל"ן, כשרק צריך להסכים על המספרים. זה לא עובד ככה במשא ומתן מדיני, לא כל שכן במזרח התיכון. ואילו אנשי צבא בדרך כלל רואים את הצד הערבי דרך כוונות הנשק. לדעתי, יש להפקיד משא ומתן בידי האמו־

נים לכך".

"אם נלך אחורה, לשיחות עם הפלשתינים מאז אוסלו, לא קרה שבתום מפגש כלשהו יצאו הפלשתינים לתקשורת ואמרו שהשיחות היו טובות והם מרוצים", מוסיף אבידר. "זאת הטקטיקה

שלהם, שמוכיחה את עצמה, ואילו אנחנו דומים למכונית צעצוע שנתקעת בקיר ושוב ושוב מת־

נגשת בו עד שאוזלת הסוללה שלה".

דברי אבידר פוקחי עיניים. "לא רק שהתפיסה שלנו שגויה כלפי העולם הערבי, אלא שאנחנו לוקים בביטחון עצמי מופרז שלא מבוסס על ידע", הוא אומר. "אנחנו כל הזמן באשליה שאנחנו מבינים יותר מכולם מה טוב להם. בו בזמן, אני לא אומר שעל ישראל לשנות את דרכיה. היא לא צריכה להיטמע בעולם הערבי, אבל כשאנחנו מדברים עם השכנים שלנו, ייטב לנו אם נדבר בשפתם, ערבית.

אפשר לבנות דיאלוג

"זאת ועוד הספר לא מדבר על התוצאה הסופית. אני לא אומר אם צריכה להיות מדינה פלשתינית ומה יהיה גודל השטח שלה, אלא טוען שהבסיס של אותו מבנה שנקרא תהליך שלום, ושל דיאלוג עם העולם הערבי, ריק. אני מנסה לצקת בטון בבסיס הזה ועליו אפשר לבנות דיאלוג, אפשר לבנות התנהלות, אפשר לבנות חיים נורמליים". אבידר מביא את הנשיא החמישי של מדינת ישראל, יצחק נבון, כדוגמה למי שהיטיב להבין את העולם הערבי. יש בספר פרק שמראה כיצד נבון, בביקורו במצרים, השכיל לא לאפשר לנשיא המצרי סאדאת לתמרן אותו. "כל ההתנהלות של נבון במצרים הייתה מלאכת מחשבת", הוא קובע. "הוא לא הביא לסאדאת כמתנה איזו חנוכייה, אלא ספר קודש שלנו כתוב בערבית. הספר נכתב על מגילת קלף והיה מכוסה בפרוכת שעליה רקמה רוקמת ממאה

שערים בחוט זהב. לא פלא שהנשיא סאדאת אמר שמכל המתנות שהוא קיבל ממנהיגי העולם, זאת המתנה הכי יקרה לו. נבון עשה כן מתוך הבנת האיזור ובו בזמן לא ויתר על גאוותו כיהודי וכישראלי".

אבידר משתמש בשפה ציורית כדי להמחיש את דבריו ומשווה את היונים המפנטזים על החומוסיות בדמשק לניצים המדמים אותם ערבים עם סכין בין השיניים. "אני טוען שההתייחסות לעולם הערבי לא קשורה לימין ולשמאל", הוא אומר. "חוסר ההבנה בינינו לבינם לא קשור לדעות פוליטיות. כל זרם פוליטי משליך על האויב במרכאות את מה שהוא מאמין בו".

אתה אומר בספר שעלינו לא לנסות לכופף את המזרח התיכון למידותינו.

"בוודאי. עלינו להפסיק לקרוא להם להיות דמוקרטיים על פי הדגם הישראלי. זה לא עובד בצורה הזו, כשם שזה לא עובד שהבאנו לכך שבהסכם השלום עם מצרים נחתמו, לפי דרישתנו, לא פחות מ־ 57 הסכמי משנה. אין לנו 57הסכמים עם שום מדינה בעולם, כולל ארצות הברית. חלק מההסכמים  שחתמנו עם מצרים לא היו רלוונטיים כבר בשעת החתימה עליהם. אם היינו נוקטים חשיבה ברוח המזרח התיכון, לא היינו מגיעים לאבסורד שם וייתכן שההסכמים היו צריכים להיות הרבה יותר כלליים ופחות מערביים. אצל הערבים, מתוך גמישות, שתיים ועוד שתיים זה לא בהכרח ארבע".

אנחנו מקובעים לעומתם?

"אנחנו זוויות ישרות, מרובעים ונצמדים למילה הכתובה, גם להסכם ולחוזה. לעומתנו, העולם

הערבי הוא עגול וגמיש, יודע לשנות את דרכיו על־פי הסיטואציה".

אבידר קורא לענווה בהתנהלותנו עם הערבים וטוען שבדרך כלל איננו צנועים בגישתנו: "אנחנו

יודעים לדקלם את ההייטק שלנו, את פרסי הנובל שלנו, את השיטה הדמוקרטית שלנו ואת הכלכלה המתפתחת שלנו. הגיע הזמן שנפסיק להפגין את השוויץ הצברי ואת הארוגנטיות הישראלית. התנשאות כזאת לא עושה לנו טוב בעולם הערבי וזה בעוכרינו".

"אני טוען בספר שאחד האנשים הפחות אהובים בעולם הערבי הוא... שמעון פרס", מציין אבידר

במפתיע. "הערבים מוחים נגד המזרח התיכון החדש שהוא מציע, עם כל עצותיו להם איך להתנהל

ולפעול. אם יעשו אצלנו סקר, יתברר שבעיני רוב הישראלים פרס הוא הישראלי הכי מוערך בעולם

הערבי, בגלל שהוא מרבה לדבר על השלום. לעומת זאת, פרס זוכה באנטיגוניזם בעולם הערבי, האוהב שמדברים איתו בגובה העיניים".

הוא לא מדבר איתם בגובה העיניים?

את כל התובנות שלו בנושא הניתוח השגוי של ישראל את העולם הערבי וההתנהלות הכושלת מולו, מציג אלי אבידר בספרו 'התהום'. אבידר, לשעבר לוחם בנח"ל, איש מודיעין ובעל קריירה במשרד החוץ, כולל ממונה על נציגות ישראל בקטאר, אומר: "לא רק שהתפיסה שלנו שגויה כלפי העולם הערבי, אלא שאנחנו לוקים בביטחון עצמי מופ רז שלא מבוסס על ידע "

פרס מדבר ל... כוכבים, כשהוא אומר על מערכת החינוך אצלם שצריכה להשתנות וכו'.

יש לו הרבה כוונות טובות, אבל הוא רואה את הדברים בעיניים ישראליות. הערבים לא אוהבים

את זה. יש מספר פרסומים עצום במזרח התיכון נגד חזון המזרח התיכון החדש שלו. פרס הבין את

החשיבות ההיסטורית של המצב, אבל לא ביטא את עצמו נכון. לו היה מתבטא נכון, השמים יכלו

להיות הגבול".

אבידר מספר שהערבים, ולא רק ערפאת בשעתו, נוטים להשהות חתימה על הסכמים ולמשוך אותם כמה שאפשר בעוד שאצלנו מה שסגור סגור, ומה שחתום חתום. וייקוב הדין את ההר. "המנטליות של האיזור שלנו אומרת שאין מחוות חינם", הוא סבור. "הערבים תמיד ישתד־

לו להפיק את המקסימום מהסכם ולהגיע עד הגרגיר האחרון. לעומתם, הצד הישראלי רוצה לסיים

מהר, גם אם הוא לא משיג את המקסימום. העיקר לחתום ולעבור הלאה, לפרויקט הבא. אצל־

נו, אם לא השגנו מאה אחוז, זה בסדר, העיקר שהתקדמנו. אצלם, אם הם לא משיגים מאה אחוז -

זה כישלון. לכן, ערפאת לא היה מוכן לקבל בקמפ דייויד מברק 'רק' 95 אחוז מיהודה ושומרון.

לא רק זה: הערבים לא ממהרים לסכם על גבולות. מבחינתם זה סוגר בפניהם אופציות. על כן

גדר ההפרדה גרמה להם להשתולל. גם אם מדובר בקווי 67 ', הם לא מוכנים לקבל גבול מוסכם, כי

זה סוגר אותם".

אין מחוות חינם

"השלום לא מספק אותנו",מוסיף אבידר. "אם חתמנו על הסכם שלום עם מצרים, מבחינתנו מאותו רגע מצרים היא ידידת נפש שלנו. שכחנו את התעללותם בשבויים שלנו ומהחתימה המצרים כביכול הופכים לנחמדים. רק חתמנו על הסכם חילופי שבויים עם החמאס אגב, לא הטוב ביותר שיכולנו להשיג ולא משהו שניתן להתגאות בו  וכבר יש הקוראים אצלנו לנהל שיחות עם ארגון הטרור הזה. זאת, כשהחמאס רחוק מלקבל אותנו כלגיטימיים באיזור. הרי לא נופתע שעם סיום מימוש הסכם

שליט הם ימשיכו למרר לישראל את החיים".

"החיפזון מהשטן", משנן לנו אבידר וכדוגמה בוטה לכך מביא את הנסיגה החפוזה שהנהיג ברק מדרום לבנון בשנת 2000 : "אין ספק שהיה צורך לצאת מדרום לבנון, אבל לא בצורה הזאת.

בוודאי לא בלילה בהיחבא, ובוודאי לא להשאיר את בני בריתנו, אנשי צד"ל, מופתעים וחסרי ישע. העולם התרגל לכך שממשלת לבנון לא השתלטה על הדרום, איזור שנתפס על ידי החזבאללה. הנסיגה החפוזה הביאה לכך שהחזבאללה הסתכל בראי וגילה שהוא גיבור. אישית, הייתי בהלם כששמעתי על הנסיגה החפוזה בקטאר, שם שימשתי אז כראש הנציגות הישראלית. נדהמתי לראות את אנשי צד"ל מתחננים על נפשם בשער פאטמה ולא נותנים להם לעבור לשטחנו".

מה זה לימד את הערבים?

"אותה בגידה לימדה אותם שאי אפשר לסמוך על היהודים ונתנה לגיטימציה לחזבאללה".

כאן מספק אבידר עוד אמירה שעשויה להפתיע: "מי שהביא להחזרת כושר ההרתעה שלנו זה אהוד אולמרט, כשיצא למלחמת לבנון השנייה. המהלומה שהנחתנו על לבנון שיק ה ולו במשהו את כושר ההרתעה שלנו. ההרס הדרמטי שצה"ל גרם שם העביר מסר מאוד ברור לצד השני".

לאן, לדעתך, נושבת הרוח בסוריה?

"באופן ברור לכיוון שינוי השלטון. לא יעזור לאסד, שלטון העלאווים בסוריה מתרסק. זה משתהה רק מפני שמתנגדי השלטון שם לא מקבלים עזרה בינלאומית. אם הם היו מקבלים עשרה אחוז מהעזרה שקיבלה האופוזיציה הלובית, אסד כבר לא היה בשלטון. הצבא למראית עין איתו, אבל למעשה ברובו נמצא בעוצר במחנות. נאמני אסד שומרים על החיילים שלא יערקו. אבל זה לא יימשך לאורך זמן".

כיליד מצרים וכמי שמכיר את המנטליות של המצרים, חשבת שסופו של מוברק הוא כפי שקורה כעת או הופתעת?

"אכן, הופתעתי. הייתי בטוח שמוברק הרבה יותר מבין את מצב העניינים האמיתי בתוך מדינתו ולפיכך יקום ויילך בעצמו. הוא הסתחרר מכך שנבחר שוב ושוב לנשיאות תוך כדי השגת אחוזים גבוהים ביותר מהקולות ושכח שבבחירות אלה היה רק מועמד אחד עם חובת הצבעה על פי חוק. אנשים פחדו להצביע נגד או להימנע. כמו כן, הוא שגה בכך שפעל להצבת בנו, גמאל, כיורש שלו. אם חאפז אסד השכיל לבנות קואליציה אמיתית סביב מינוי בנו כיורשו, מוברק לא בנה קואליציה עם

אנשי הצבא והמודיעין שעל בסיס הכידונים שלהם הוא היה פופולרי. בהזדמנות הראשונה הם הפנו לו את הגב".

לבסוף, באשר לאיום האירני, ישראל איחרה את הרכבת?

"חד־משמעית לא. אבל יש להפסיק את הברברת המיותרת בנושא. בהקשר זה השמעתי ביקורת חזיתית נגד מאיר דגן. אם יש משהו שמעודד אותי, זה שהאירנים לא מסוגלים להאמין שהברדק אצלנו בהקשר שלהם הוא אמיתי".

אבידר,  47 , בן למשפחה ששורשיה ביוון, עלה בגיל שלוש עם הוריו ממצרים וגדל בבת־ים שבה היה אביו פעיל ציבור. בשירותו הצבאי היה אבידר, גבה הקומה, לוחם בנח"ל ובהמשך עבר קורס קציני מודיעין. בין השאר התמחה עם נוכחותו, המשדרת עוצמה שקטה, בגיוס סוכנים מבין הפלשתינים. הוא בעל תואר שני בלימודי המזרח התיכון ולאחר שעבר קורס צוערים של משרד החוץ, שימש כסגן הקונסול בפילדלפיה; כאחראי על הנושא האיסלמי במשרד החוץ; כיועצו המדיני של שר

החוץ אריאל שרון; כממונה על נציגות ישראל בקטאר וכקונסול הכללי בהונג קונג. את השקפותיו הוא מיישם באמצעות 'פורום מזרח תיכון חכם' ו'העמותה לקידום דרך אחרת' שהקים.

הערב, בשמונה, תיערך במרכז האתני של תיאטרון 'ענבל', בנוה־צדק, השקת הספר, בהנחיית יוסי אלפי. במשתתפים: אלוף במיל' שלמה גזית, ראש אמ"ן לשעבר; אילן מזרחי, מי שהיה סגן ראש המוסד וראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר; צבי גבאי, מי שהיה סמנכ"ל משרד החוץ והעיתונאי בעז ביסמוט, המכיר את מדינות ערב גם מבפנים.

 

"מי שהביא להחזרת כושר ההרתעה שלנו זה אהוד אולמרט, כשיצא למלחמת לבנון השנייה.

המהלומה שהנחתנו על לבנון שיקמה ולו במשהו את כושר ההרתעה שלנו. ההרס הדרמטי   שצה"ל גרם שם העביר מסר מאוד ברור לצד השני"

פורסם ב"מקור ראשון"

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים