מזרח תיכון חכם לא חבר. בעל ברית - אלי אבידר 20.9.12

לא חבר. בעל ברית - אלי אבידר 20.9.12

היחסים בין מנהיגי המדינות אמנם אינם חמימים כבעבר, אבל ישראל הייתה ונותרה השותפה האסטרטגית המרכזית של ארה"ב באזור

 

בניגוד לרושם שעולה מהפרסומים בתקשורת, החבטות ההדדיות בין ירושלים לוושינגטון אינן חורגות מגבולות הגזרה של המשחק הדיפלומטי והפוליטי. יחד עם זאת, טמון בהן פוטנציאל לגרימת נזק במאבק נגד תוכנית הגרעין האיראנית. במשוואה הזו ישראל מצויה בעמדת נחיתות. אמריקה יכולה לחיות עם מזרח תיכון גרעיני; אנחנו לא. על ראש הממשלה להמשיך לחתור לסיכול האיום, גם במחיר דיווחים נוספים על "מתיחות" עם הנשיא האמריקאי.

מרגע בחירתו של הנשיא ברק אובמה, ברור היה שתם עידן החמימות הבין-אישית שאפיינה את יחסיהם של ג'ורג' בוש ואריאל שרון )ומאוחר יותר אהוד אולמרט ( או את אלו של ביל קלינטון ויצחק רבין. אופיים השונה של ראש הממשלה וברק אובמה וחשדנותם של שני הצדדים הביאו לשורה של עימותים פוליטיים ותרגילים מתוקשרים.

עם כניסתו לבית הלבן בינואר 2009 בחר אובמה להעניק את הראיון הבינלאומי הראשון דווקא לרשת "אל- ערבייה." במאי ,2009 כ12- ימים לפני הגעת נתניהו לוושינגטון, יצאה תתמזכירת המדינה האמריקאית, רוז גוטלמולר, בהצהרה מטעמו של הנשיא שבה קראה לישראל, פקיסטן, הודו וקוריאה הצפונית להצטרף לאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני. בימים שבהם ישראל פועלת בעולם להגביר את הלחץ נגד תהליך ההתגרענות של איראן, החליטו בוושינגטון להכניסה לאותה קטגוריה יחד עם המשטרים הסוררים באיסלאמבאד ופיוניאנג.

יחד עם זאת, לאורך כל הדרך היה ברור שאובמה אינו מתכוון לוותר על ישראל כבעלת הברית האסטרטגית של אמריקה במזרח התיכון, אלא רק לאותת לערבים כי מרחב הפעולה של וושינגטון גדול יותר מבימיו של הממשל הקודם. הייתה זו גישה נאיבית, שסברה שהפגנת ויתורים ו"רצון טוב" מסוגלת לרצות את הזרמים הפונדמנטליסטיים ואפילו את המשטר בטהרן. רק בשנה האחרונה עולים סימנים ראשונים של התעשתות מוושינגטון.

שינוי הגישה האמריקאית טומן לקח חשוב גם עבור ירושלים. היחסים בין ישראל לארצות הברית גדולים יותר משני המנהיגים שאוחזים בשלטון. בעשורים האחרונים ידעו היחסים המיוחדים עליות ומורדות, אולם המחויבות האסטרטגית של שני הצדדים עולה על כל ויכוח פוליטי. בהקשר הזה, אין גם חדש בחיבוק שמקבל שר הביטחון מהבית הלבן. כל ממשל מזהה בין שרי ממשלת ישראל את "הידיד" שלו, שהופך למנוף להפעלת לחץ על יתר חברי הממשלה. פעם היה זה יצחק מרדכי, בממשלת אולמרט זו הייתה ציפי לבני, וכעת זהו שר הביטחון.

על כתפיו של ראש ממשלת ישראל מונח קידום סדר היום הלאומי של מדינת ישראל, ולא "ידידותו" עם דיירי הבית הלבן. ההתגייסות הבינלאומית נגד איראן היא תוצאה של הלחץ הישראלי שהופעל בשנים האחרונות, ואין סיבה להרפות ממנו כעת. יחד עם זאת, אסור לשכוח להצטייד במידה של צניעות: ישראל זקוקה לארצות הברית יותר מתמיד.

לאחרונה אמר אובמה שמצרים אינה בעלת ברית, אך גם לא מדינת אויב. המצב אצלנו הרבה יותר טוב. ראש הממשלה אולי איננו ידידו של אובמה, אולם אמריקה וישראל נותרו בעלות ברית.

 

פורסם ב"מעריב" וב NRG

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים