מזרח תיכון חכם אובמה II והמזרח התיכון - צבי מזאל 11.11.12

אובמה II והמזרח התיכון - צבי מזאל 11.11.12

מאמצים לשינוי תדמית בעולם הערבי

אם אובמה נבחר לתקופת כהונה נוספת הרי לא היה זה בשל הצלחת מדיניותו במזרח התיכון. מאמציו לשנות את תדמית ארצו בעיני העולם הערבי-מוסלמי ולזכות באהדתו, כפי שבאו לידי ביטוי בנאומיו באנקרה ובקהיר, לא נשאו פרי. גם התייצבותו לצד "המוני האביב הערבי" בתוניסיה ובמצרים, שייצאו לרחובות להפיל רודנים ולהקים דמוקרטיה, לא הועילו. גם לא הסיוע הצבאי להפלת קדאפי. אובמה סבר כי הוא התייצב בצד הנכון של ההיסטוריה כאשר קרא למובארק להתפטר ימים ספורים לאחר שהתחילו ההפגנות בתחריר, אך המפגינים חשפו רגשות אנטי אמריקאיים כבעבר.

אובמה אמנם הוציא את כוחותיו מעיראק אחרי מלחמה עקובה מדם בהתאם ללוח הזמנים שקבע קודמו, הנשיא בוש, אך השאיר מדינה קרועה ושסועה, מוכת טרור אסלאמי של אלקאעידה. נמשך העימות הרצחני בין סונים לשיעים והאוטונומיה הכורדית הפכה למדינה דה-פקטו. לא נראה כי עיראק תחזור להיות מדינה מאוחדת ברת משילות.

באפגניסטן ממשיכים הכוחות האמריקאים עם בעלי בריתם להילחם בטאליבן תוך המתנה לנסיגתם ב-2014, כפי שהבטיח אובמה – מבלי שהצליחו להרתיעם.

אובמה מתחמק מהתמודדות עם איראן

מול איראן לא גילה אובמה את הנחישות הדרושה. הוא נמנע מלעודד את ההמונים שייצאו להפגין ברחובות נגד זיוף הבחירות לנשיאות ב- 2009 וספגו אבדות בנפש מידי כוחות הביטחון. סרובו המפתיע של אובמה לנצל את ההפגנות להחלשת שלטון האייתולות הייתה ללא ספק אחת מהסיבות לדעיכתה של האופוזיציה וגם הסיבה לאי התאוששותה עד עכשיו. מדיניות הסנקציות שהובילה ארה"ב, אף כי פגעה קשות בכלכלה האיראנית, הייתה מלווה בהיסוסים רבים ולא הביאה לא להפלת האייתולות ולא להפסקת תוכניתם הגרעינית. האיום של אובמה כי "כל האופציות על השולחן" לא נראה כממשי בעיני האיראנים. הכל הבינו כי אובמה מתחמק מלקבל החלטות כאשר צבאו טרוד בעיראק ובאגפניסאטן, וכאשר לפניו מערכת בחירות. מדיניות זו גרמה גם למתיחות בין ראש ממשלת ישראל לבין הנשיא האמריקאי.

על אף שטען כי "אין טרור אסלאמי" והוציא ביטוי זה מספרי ההדרכה של ה-CIA, המשיך אובמה לנהל את המלחמה באלקאעידה ובשלוחותיה ביד רמה. הוא הגביר את מאמצי המודיעין, הפעיל כוחות מיוחדים ושידרג את השימוש במזל"טים לחיסול פעילי טרור – מה שהביא בין השאר להצלחתו הגדולה בחיסולו של בן לאדן. הוא ראה במאבק זה מלחמה בפושעים אויבי ארה"ב, אך לא ככאלה המייצגים את האסלאם. זאת על אף כי אלה עושים את מלחמתם בשם האסלאם ומבלי שבני דתם במדינות האסלאם יביעו את התנגדותם. יתרה מכך בעקבות כל חיסול של פעיל טרור, כולל בן לאדן, התמלאה התקשורת הערבית בכתבות ובבלוגים על עויינותו של אובמה לאסלאם.

המזרח תיכון: כמעט ולא הוזכר בנאום הנצחון

במצב מורכב ובעייתי זה מהו הצפי למדיניותו החדשה של אובמה וו? מעכשיו, טוענים הפרשנים,  הוא משוחרר מלחצים מפלגתיים ויוכל לפעול בהתאם לראייתו ולכוונותיו המקוריות.

בנאום הנצחון שלו השבוע התייחס אובמה מעט מאד למדיניות החוץ ולא הזכיר את המזרח התיכון על בעיותיו הקשות בהן מעורבת ארה"ב. הנאום הוקדש בעיקרו לרצונו לייחד את מרצו לשיפור מהותי בכלכלה, שהוא הנושא המרכזי בארה"ב. אין להסיק כמובן כי אובמה עומד לחזור לעידן הבדלנות של ארה"ב לפני מלחמת העולם. ביטחונה של ארה"ב וכלכלתה תלויים במתרחש ברחבי תבל ובוודאי גם בעולם הערבי-המוסלמי המתעורר והמגלה עוינות עקשנית כלפי המערב וערכי הדמוקרטיה. אובמה אמר בנאומו כי יפעל למען ביטחון ארצו, כדי שהעולם יסתכל עליה בכבוד, והבטיח כי היא תהיה מוגנת בכוח הצבאי החזק ביותר שידע העולם מאז ומתמיד. הוא הדגיש, עם זאת, כי בכוונתו ללכת מעבר למלחמות ולהשכין שלום המבוסס על חירות וכבוד האדם. כמו כן, הוסיף כי יפעל לשחרר את ארה"ב מתלותה בנפט הזר, ובכך התכוון התכוון לנפט המיובא המזרח התיכון.

הבעיות עימן יאלץ אובמה להתמודד: מוכרות עוד מכהונתו הראשונה

השאלה העומדת לפתחו של אובמה היא כיצד לטפל בכל אותן בעיות בצורה נחושה שתרתיע את אויביה של ארה"ב אבל תסבך כמה שפחות את צבאה במלחמות. במילים אחרות האם יכולה ארה"ב להסתפק  בדיפלומטיה אקטיבית, שתהיה מבוססת על הקמת קואליציה רחבה והטלת סנקציות, קשות ככל שיהיו, מבלי לאיים במלחמה מול מוקדי הסכנה באיזור?

הבעיה הראשונה לטיפול היא התוכנית האיראנית לבניית נשק גרעיני. ניתן להבין כי אובמה מעונין להביא לעצירתה על ידי הצעת עסקה כלשהי שיכולה לכלול את הוצאתאיראן מבידודה, סיוע כלכלי והקמת יחסים דיפלומטים. מו"מ כזה יכול להיגרר במשך חודשים רבים, כשבמהלכו עלולה איראן לקדם את תוכניתה הגרעינית ולגרום לפעולה צבאית של ישראל. האם שיתוף הפעולה וההבנה בין ארה"ב וישראל יהיו מספיקים כדי למנוע תסריט מעין זה? וכיצד יגיבו סעודיה ומדינות המפרץ, בנות בריתה של ארה"ב, הנסמכות על עוצמתה והרואות באיראן אויב המסכן את עצמאותן?

באשר לנושא הפלסטיני, האם יחזור אובמה ללחוץ על ישראל לבצע ויתורים נוספים לפלסטינים כגון להסכים להקפאה נוספת של ההתנחלויות ולקבל לפני תחילת המו"מ את עיקרון גבולות 67 (שהם למעשה קווי הפסקת האש בין ישראל לירדן ירושת מלחמת העצמאות של 1948-49)?

לגבי המשבר הסורי, האם יצליח אובמה לשנות את עמדת רוסיה וסין ויביא להקמת קואליציה שתאלץ את אסד להסכים לפשרה? האם יסכים אובמה לפעול יחדיו עם טורקיה לכפות על אסד איסור טיסות או הקמת איזור בטוח לפליטים בתוך סוריה או, לחילופין, לחמש ישירות את צבא המורדים, תוך שהוא מסתכן בזליגת נשק לסלפים או לפעילי אלקאעידה שפועלים בשטח – מה שיוביל להגברת מלחמת האזרחים וטבח האזרחים? כל אלה שאלות שאין עליהן תשובות קלות – גם לא לאובמה, אבל הוא יצטרך להתמודד איתן. אם לא יעשה כן, תאבד ארה"ב את שארית אמינותה באיזור.

יש להניח כי אובמה גם מוטרד מתוצאות מה שמכונה "האביב הערבי", ובעיקר מעליתם של האחים המוסלמים לשלטון בתוניסיה ובמצרים, ואת חשיבותם הגוברת במשבר הסורי, בירדן ובלוב, שם מתפתח מצב של אובדן שליטה שקיבל ביטוי בהתקפה על שגרירות ארה"ב בבנגזי והריגתו של השגריר האמריקאי. אמנם אובמה פתח בדיאלוג עם האחים המוסלמים במצרים עוד לפני נפילתו של מובארק, אבל אין ביטחון כי ארגון אסלאמי קיצוני זה יכול לקיים דיאלוג עם ארה"ב, המייצגת הגדולה בעולם של הדמוקרטיה וערכיה הנוגדים לחלוטין את השריעה האסלאמית. האם תשמור מצרים על השלום עם ישראל ותמשיך להיות בת בריתה האסטרטגית של ארה"ב בעולם הערבי?

כאמור לעיל אובמה הדגיש בנאומו דווקא את כוונתו לשחרר את ארה"ב מהתלות בנפט המיובא, בעיקר מן המזרח התיכון. ייתכן כי בכך רומז אובמה שהעולם הערבי ובעיותיו הפכו למעמסה גדולה על ארה"ב וכי היה רוצה לקחת מרחק מהן. זו מטרה נעלה, אך דורשת השקעות ענק לטווח ארוך באנרגיות אלטרנטיביות וברזרבות נפט קשות להפקה, כמו פצלי שמן. על פניו, אין כאן פתרון לטווח הקצר.

על אובמה יהיה לטפל בכל אותן הבעיות שהכיר בתקופת כהונתו הראשונה. מול הקיצוניות האסלאמית המתגלמת באלקאעידה, איראן, הסלפים למינהם והאחים המוסלמים, ספק רב אם אובמה יוכל להסתפק בדיפלומטיה אקטיבית ונועזת ככל שתהיה והוא עלול להיגרר למלחמה נוספת. ייתכן מאד כי בתום כהונתו השנייה יתברר סופית כי פרס הנובל לשלום שקיבל עוד בתחילת כהונתו הראשונה היה מוקדם מדי.

מדינות ערב מביעות תקווה לשלום ולהפסקת "הכיבוש"

מנהיגי מדינות ערב ברכו את אובמה על נצחונו תוך, שהם מביעים את תיקוותם כי יסייע בהשכנת השלום באיזור ו"יביא להפסקת הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית". מזכ"ל הליגה הערבית, נביל אלערבי, אמר כי ההיסטוריה מוכיחה כי בתקופת כהונתו השנייה גדלה יכולתו של הנשיא האמרקאי לבצע משימות חשובות במדיניות הפנים והחוץ, תוך שהוא רומז כנראה להפעלת לחצים על ישראל. מחמוד עבאס קרא לאובמה להמשיך במאמציו להשכנת השלום, בעוד חמאס ביקש שיפסיק את הזדהותו עם ישראל. סאיב עריקת לא היסס לנצל הזדמנות זו וביקש את תמיכת אובמה במהלך החד צדדי של הרשות הפלסטינית לקבל הכרה כמדינה לא חברה באו"ם, בעוד המשקיף הפלסטיני באו"ם כבר הזדרז להפיץ את טיוטת הצעת ההחלטה למדינות החברות בטרם תוגש למזכירות העצרת הכללית. ללא ספק, זהו מהלך התרסה של הרשות הפלסטינית לנשיא ארה"ב, יומיים אחרי היבחרו מחדש לכהונה נוספת, ויש בכך אינדיקציה על מעמדה המוחלש של ארה"ב באיזור.

משרד החוץ הסודאני ביקש מאובמה לבטל את הסנקציות המוטלות על סודאן ולפתוח בדיאלוג. תנועת הטאליבאן באפגניסטאן קראה לאובמה להכיר בתבוסתו ולהסיג את כוחותיו. התקשורת הערבית כהרגלה האשימה את אובמה בחוסר ניטרליות ובתמיכה בלתי מוצדקת בישראל. זו המציאות המזרח תיכונית המורכבת שבפניה עומד אובמה וו. היא לא השתנתה ואיתה הוא יצטרך להתמודד.

פורסם ב JCPA

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים