מזרח תיכון חכם פצצת זמן - אלי אבידר 6.12.12

פצצת זמן - אלי אבידר 6.12.12

פצצת זמן

למרות מאבקם של החילונים במצרים נגד אופייה הדתי של החוקה, הבעיה האמיתית של מורסי היא העוני שמספק את הדלק למחאה

 

זה כמה שבועות מפלס הלהבות אינו חדל לעלות במצרים. את כיכר תחריר מאכלסים מדי יום עשרות אלפי מפגינים המוחים על הפיכת המדינה לדיקטטורה איסלאמית. לראשונה הורגש השבוע איום משמעותי על יציבותו של המשטר, כשהנשיא מורסי נאלץ להימלט מארמון הנשיאות הנצור. כעת בוחנים הצדדים זה את סבלנותו וכוח עמידתו של זה, בהמתנה לדעיכת המחאה או לנקודת בעירה שתהפוך את הנשיא לפגיע יותר. יותר מכל גורם אחר, יושב הצבא על הגדר וממתין. סימן ראשון של חולשה מצדו של מורסי יגרום לו לצאת נגדו ונגד האחים המוסלמים.

השאלה העיקרית היא אם המפגינים מסוגלים לנהל מחאה אפקטיבית לאורך זמן, ומה תהיה תגובתם לצעדים שעוד יגיעו מכיוונו של השלטון. פרופ' מרשל גנץ מאוניברסיטת הרווארד טוען כי היכולת להביא לשינויים טמונה בגיוס אפקטיבי של האזרחים לאורך זמן. רק תנועה המסוגלת לגרום לתומכיה לעזוב הכל ולהשקיע את כל מרצם במחאה יכולה לנצח בקמפיינים ציבוריים. כך הוא מסביר את ניצחונו של ברק אובמה ב.2008- ביום הבחירות נספרו לא פחות ממיליון מתנדבים עבורו, רבים מהם כאלו שעזבו את עבודתם לכמה חודשים לצורך הקמפיין. קמפיין או תנועת מחאה מוצלחים הם חץ הנורה בכל הכוח כלפי המטרה, ולא שורה של פעילויות חלקיות או מגומגמות.

בשבועות שהובילו להפלתו של מובארק התאספה בכיכר תחריר כמות עצומה של מפגינים. ההשערה באותה התקופה הייתה שתנועת האחים המוסלמים דואגת מאחורי הקלעים למלא את החוסרים ו"להשלים נוכחות" של מפגינים בכיכר כדי שלא ייווצר הרושם של דעיכת המחאה. רבים נתנו לגורמים החילוניים במצרים את הקרדיט להבערת המחאה נגד מובארק, אך מעטים בלבד האמינו שהם גם אחראים לתחזוקה. העדות הטובה ביותר לכך הייתה תקרית שהתרחשה בכיכר ב18- בפברואר, בעת דרשתו של השייח' יוסף קרדאווי. מצית המחאה מגוגל, וואאל עאנם, ניסה אף הוא לעלות לבמה, אולם סדרני האחים המוסלמים עצרו אותו. המסר היה ברור: הסיפור הפך רציני מדי עבור הצעירים הנאיביים שפתחו בהפגנות.

אירועי השבוע האחרון מוכיחים כי לחילונים יש עדיין עוצמה ניכרת, אם כי לא ברור לכמה זמן היא תספיק. אלא ששורש המחאה הנוכחית אינו רק בצווי החירום של הנשיא או בהפיכת החוקה המצרית לתואמת את השריעה. הבעיה במצרים הייתה ונותרה המצב הכלכלי. הציבור רעב ועני, ומצבו נעשה רע יותר מיום ליום. לא החוקה כי אם העוני, שהיה מכת מדינה במצרים עוד לפני המהפכה ורק החריף מאז, הוא שגורם לאנשים לצור על ארמון הנשיאות. בהפגנות האחרונות לא נראים שוכני בתי הקפה האקסקלוסיביים בקהיר ובאלכסנדריה, אלא האזרחים שממשיכים לחפש כל ניצוץ של תקווה ליציאה מהמשבר.

הארגון היעיל ומיליוני התומכים מבטיחים כי האחים המוסלמים ינצחו בכל משאל עם או בחירות, במיוחד כאשר החילונים מתקשים להירתם באופן מלא למאבק או לאחד כוחות. אבל אפילו לאחים המוסלמים אין תשובה לייאושם של אזרחי מצרים, ויכולתם לגייס השקעות מערביות היא מוגבלת ביותר. יתרה מכך, קהיר אינה עזה. כאן אין סוכנויות של האו"ם המקפידות להאכיל את הרעבים. המובטלים וחסרי הכל מצויים במאבק יומיומי על הישרדות. הם, ולא המאבק הפוליטי והמשפטי, מהווים את פצצת הזמן האמיתית המונחת לפתחו של המשטר.

פורסם ב NRG

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים