התהום - מה באמת מפריד בינינו לבין העולם הערבי? ספרו הראשון של אלי אבידר

ערב חדש עם טלי ליפקין שחק ומיה בנגל 14.6.11

התהום - מה באמת מפריד בינינו לבין העולם הערבי?

 

דו שיח של חרשים

מקיים דו שיח של חרשים, אנחנו אומרים א', בטוחים שהצד השני שמע א' והם שומעים ב'. בפרק "דו שיח של חרשים" מוצגות דוגמאות לסוגיה. הספר נכתב מתוך נקודת מוצא של אחריות, נשים מולנו מראה של המציאות, מה אנחנו עושים, ואיך זה נתפס בצד השני ונסיק מסקנות.

 

נורמליזציה

אחת הנקודות הבולטות זה התנשאות שלנו מול ה"ילידים". ממשלות ישראל משני הכיוונים: שמאל וימין, אומרות שאחרי חתימת הסכם השלום תהיה נורמליזציה עם העולם הערבי. הספר מנתח את הנקודה הזו, אנחנו (ישראל) אומרים בוא נבנה משהו חדש ביחד ובצד השני (מדינות ערב) ההצעה הזו מתקבלת כמתנשאת מול ההיסטוריה והרבות ארוכה שלהם.

אולי כדאי לנהוג בקצת צניעות.

כשאנחנו מגדירים את אותם פרויקטים חובקי יבשות, פרויקטים של שיתוף פעולה, אנחנו בעצם מכניסים את הצד השני (מדינות ערב) למקלט.

ישראל בנתה חברה מ 70 גלויות, אנחנו צריכים להבין שאנחנו טיפה קטנה במזרח התיכון ואנחנו ממשיכים להתנהל באותה דרך ולא מגיעים לתוצאות. אולי כדאי לעצור, להסתכל, ואולי כדאי גם לשנות את התפיסה שלנו וזה יביא לתוצאות אחרות.

 

פתרון

אנחנו צריכים ללמוד ערבית, לא רק את הטכניקה של השפה, אלא ללמוד את התרבות, אנחנו צריכים להבין מה מניע את האזור הזה, יש לו תרבות של מאות ואלפי שנים, ואני מציע שקודם נבין את האזור שאנחנו נמצאים בו.

איש עסקים שנוסע לסין או יפן לומד את התרבות הסינית והיפנית כיוון שאם הוא יעשה טעות אחת הוא פשוט לא ימכור. אנחנו חיים פה, מתנהלים פה, אנחנו בטוחים שאנחנו מבינים את האזור הזה ואנחנו לא מגיעים לתוצאות.

הספר הזה הוא מתבסס על מחקר משלושה מרכזי ידע: יחידה 504, דיפלומטיה ואקדמיה. מחקר שאומר: רבותי, בואו נעצור רגע, בואו לא נתעסק בתוצאה הסופית, בואו נתעסק בתהליך.

מול השאלה: פסימי או אופטימי? מאוד אופטימי, פסימיות זו לא תוכנית עבודה.

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים